מאגר מידע
מאגר מידע > דתות והגות דתית > יהדות
מאגר מידע > יהודים בתפוצות

היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הבינים: ג | מחבר: יצחק בער

החברה ההיסטורית הישראלית

המפנה המכריע האחרון לקראת ביסוסה של קהילה יהודית בנוסח ימי הביניים חל במחצית השניה של המאה העשירית ובתחילת המאה הי"א לספה"נ, בימי ר' גרשם מאור הגולה, ר' קלונימוס מלוכה ובנו ר' משולם ור' יוסף טוב-עלם, על אדמת אירופה הנוצרית, באותם הזמנים והמקומות בערך, שבהם צמחו הניצנים הראשונים לחירותה של העדה העירונית הנוצרית. כשם שהקהילה היהודית נפגשה לשעבר בתקופה העתיקה עם העיר הקלאסית בנוסח יוון ורומא, כך מתחילה בדור הנ"ל פרשה חדשה של חיים מקבילים לקהילה היהודית ולעיר הנוצרית. וכמו לגבי התקופה העתיקה, מתעוררת הבעיה על היחס הפנימי בין שני הארגונים הציבוריים, הקרובים זה לזה בכמה עניינים, ובכל זאת הם נבדלים ע"י השקפות-עולם שונות ביסודם. אולם בפרטים משתנית הבעיה מכמה בחינות. בפרשה זו, המניחה את היסודות לעיצוב דמותה של הקהילה היהודית של ימי הביניים, יש להבחין שלשה פרקים. הפרק הראשון שסיימנוהו זה עכשיו (בערך המאה התשיעית והעשירית), הוא הקודם בכלל להופעת הסימנים הראשונים של העיר האירופית. הפרק השני שייך בערך למאה העשירית והי"א, לזמן שבו מסתמנים הסימנים הראשונים להתארגנותה של חברה פרי-עירונית באירופה הנוצרית. והפרק השלישי מתחיל במאה הי"ב, בזמן שהעיר הנוצרית כבר זכתה באירופה הדרומית לחוקתה האוטונומית השלמה, וגם באירופה הצפונית הונחו, ע"י פריבילגיות ממלכתיות, יסודות חירותה של העיר הנוצרית.

גלויה היא ההשפעה שהשפיעה העיר הנוצרית מן המאה הי"ב ואילך על הקהילה היהודית, על סדרי ארגונה ואולי גם על כללים אחדים שבתפיסתה. אבל גם עכשיו, כמו בתקופה העתיקה, אינה השפעה חיצונית זו נוגעת ביסודות הארגון היהודי: היא אינה יוצרת דבר חדש בישראל. הקהילה היהודית מקבלת מן העיר הנוצרית רק את הדברים העוזרים לה להגשים את מטרותיה האימננטיות שלה ולהביא אותן לידי הכרה עצמית והגדרה ברורה. ואשר לפרק השני של התקופה הנדונה כאן, הרי בכלל אינה חלה עליו בעיית ההשפעה החיצונית כפשוטה וכמשמעה הרגיל. בסוף המאה העשירית אין עדיין עיר נוצרית קיימת. בתוך תנאים פוליטיים-אדמיניסטרטיביים, אשר לא היו נוחים לעליית קורפוראציות זרות וחדשות, נראים הנבטים הרכים, שמהם עתידה לצמוח העיר האירופית החדשה. המגע עם כוחות חברתיים כאלה ודאי שהיה עלול להפריח כוחות ארגוניים חדשים גם בתוך החברה היהודית. אבל עדיין יפה כוח הקהילה היהודית, שממשיכה מסורת תרבותית ארוכה, מכוח החירות העירונית, שעולה מזרע חדש ואין לה אב ואם ממקום אחר. אם בשלב ראשון זה של המגע בין הקהילה והעיר אפשר לדבר על השפעה הדדית, הרי מבחינת הזמן רק הקהילה היהודית היא שיכלה להשפיע על העיר הנוצרת. מהכרה כזו עלולה להיפתח דרך לחידושה של בעיה היסטורית, שהעסיקה דורות של היסטוריונים מצוינים מכל אומות אירופה, - היא הבעיה של התחלת העיר האירופית. אין תפקידו של מאמר זה לדון בשאלה זו כשהיא לעצמה, ואין עניננו לספר גדולות על השפעת היהדות בתולדות התרבות האירופית. השיטה ההיסטורית הנכונה והיחידה נראית: להשוות את דרכיה של הקהילה והעיר, כדי להבין את הכוחות ההיסטוריים השווים המתגלים בשני המוסדות גם יחד. והיא גם מטרת מחקרנו: לפרש אותם הכוחות הפוליטיים הקדומים הגנוזים בעמנו, שביקשו לעצמם בתקופה הנדונה כאן דרכים חדשות להתגשמותם, מתוך מגע עם אותם הכוחות הכלל-אנושיים, שהתכוננו לבקוע ולעלות על פני שטח המציאות ההיסטורית וליצור בין השאר גם את העיר האירופית.

די לנו להעלות את דמותו של הארגון החברתי-המסחרי, שמתגלה כבר הסוף המאה העשירית ואילך בכמה מקומות באירופה – אותה דמות שתיאר, למשל, היסטוריון מזהיר, 1Henri Pirenne, בקווים חזקים וחריפים – ארגון מהפכני הפורץ לעשות לו דרך ומבטיח את קיומו ע"י משמעת דראקונית ועונשים חמורים נגד העבריינים. תאורו של Pirenne הוא היפותטי בהחלט והושג בשיטת רקונסטרוקציה על סמך פריבילגיות ותקנות עירוניות, שהגיעו אלינו בעיקר מן המאה הי"ב. אבל החוש ההיסטורי ניחש את קיומו של כוח ארגוני, המדבר אלינו מתוך התעודות העבריות של אותו הזמן. מתוך שאלותיהם ותשובותיהם של חכמי ישראל באותו הדור עולה דמותו של ארגון קומונאלי יהודי, המקיים בידו כמה תפקידים, הנודעים לעיר הנוצרית רק בזמנים מאוחרים יותר (בעיקר במאה הי"ב). עלינו להבליט בעיקר את מקומו של טיפוס חברתי זה בתוך קו ההתפתחות הפנימי של תולדות ישראל.

הקהילה היהודית מופיעה עכשיו כאורגניסמוס חי המאחד את כל בני הקהילה במידה שווה בכל ענפי החיים הציבוריים, הדתיים וה"חילוניים", עד כמה שיש מקום להפרדה כזו. "קהילה קדושה" זו, - רק עכשיו נשתרש מונה זה בטרמינולוגיה הרגילה של החכמים ושל הציבור הרחב גם יחד, - היא מאוחדת בהתגוננות ובקידוש השם בשעת הרדיפות, ענין שלא נצטרך להאריך בו במאמר זה. היא מאוחדת גם בכל העניינים האחרים, הן של יחיד והן של ציבור. הקהילה כולה משתתפת בשימחת הפרט ובאבלו. היא מתאספת על ידי מיטת החולה, כדי לקבל מפיו צואת שכיב מרע2. עניני ירושה וכמה ענינים אחרים של יחידים נחתכים במעמד כל הקהילה. היחיד יכול לפנות אל הקהילה ו"לעכב את התפילה" בבית-הכנסת ולהכריחם בזה "לעשות לו דין"3. הקהילה מתקנת תקנות וגוזרת גזירות בעניינים דתיים, פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים, וכופה את משמעת הציבור על היחידים ע"י חרם וקנס. ואחרי שכל מעשי הדורות ההם מבוססים מכבר על התלמוד הבבלי, הם מבקשים משם את הסמכות ההלכית לדיני הציבור המחודשים בזמנם.

הקהילה מוסמכת לתקן תקנות הפוגעות בזכות היחיד עפ"י הכלל של הפקר בית דין הפקר. "דאמר ר' יצחק מנין שהפקר בי"ד הפקר שנ' וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם רכושו, ר' אלעזר אמר מהכא: אלה הנחלאות וגו'... וכי מה ענין ראשי מטות אצל האבות, אלא לאמר לך מה אבות מנחילים ביניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים העם כל מה שירצו (יבמות פ"ט ב'). ואם תאמר כי אמרינן הפקר ב"ד הפקר, ב"ד חשוב כגון שמאי והלל, אבל האידנא לא ליכא למימר, הרי דתנו רבנן (ר"ה כ"ה) למה לא נתפרשו שמותן של זקנים, שלא יאמר אדם פלוני כאלדד ומידד, פלוני כנדב ואביהו, ואומר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל וכו', ללמד שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים... הלכך מה שעשו הקהילות גזרתם גזירה ומעשיהם מעשה". כך פוסק רגמ"ה באחת מתשובותיו, ועל אותם מאמרי התלמוד מבסס ר' משולם בן קלונימוס את סמכות הקהילה לדון דיני חבלות, לתקן תקנות ולהטיל קנסות בענין זה. וכן פוסק ר' יוסף ט"ע: "ומצינו שנתנו חכמים כח וחוזק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמם, ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה, שכן שנינו: רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קצתן, וא"ר יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר... ותניא ר' אליעזר אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה... הא למדת שרשאין ב"ד שבכל קהילה וקהילה לגזור על קהילתם לפי ראייתם לצורך השעה" וכו'4.

אפשר שהחכמים הנ"ל לא היו הראשונים שביססו את סמכות הקהילה בשיטת למודם האמורה. אבל צריך להניח ששיטה זו נתחדשה רק סמוך לזמנם, והוא אחד מסימני המפנה שחל באותם הדורות. הקהילה המקומית מקבלת זכויות של בית דין וסנהדרין 5 ומתקנת תקנות בכוח חרם וקנס, "שאין יכולים לכוף את הרשעים בזמן הזה אלא בחרם וקנס"6. החרם הוחזר לידי הקהילה, וזמן מה אחר-כך הרחיקו לכת ותקנו שהרב אינו לנדות בלא דעת הקהילה7. הקהילה מטילה קנסות בענין חבלות וכדומה, על אף הכלל המקובל שאין דנים דיני קנסות בחוצה-לארץ8. ברור שהנוהג הזה היה בניגוד למגמות של חכמי התלמוד ושל גאוני בבל. אבל התפתחות מהפכנית כזאת היתה הכרחית. ראשי הישיבות שבבבל וארץ-ישראל לא יכלו להנהיג את הקהילות שבאירופה המערבית-הצפונית. אמנם עוד במאה הי"א פונים חכמי הקהילות האלה אל הישיבות המרכזיות שבמזרח ומבקשים מהם תשובה בדיני איסור והיתר ובשאר עניני הלכה מעשית ועיונית. אבל לא שמענו שחליפת מכתביהם נגעה בהנהגת הקהילה. ואין לדמות את היחסים האלה אפילו לקשרים המעשיים והאישיים שהיו קיימים בין הגאונים לבין גדולי ספרד מסוגם של חסדאי אבן שפרוט, ר' משה ור' חנוך, ר"י אבן אביתור ור' שמואל הנגיד. שני הצדדים האלה היו גרים סוף סוף. בתוך מסגרתה של קיסרות מוסלמית, מאוחדת מבחינה תרבותית, אם לא מבחינה פוליטית. ואילו בין הקהילות שבאירופה הנוצרית לבין הישיבות בתחום ממשלת האסלאם לא היו קיימים תנאי התקשרות דומים. ובאירופה הצפונית לא היה אפשר לחזק את השפעת גדולי התורה בכוח האנשים המקורבים למלכות, כדרך המקובלת בספרד המוסלמית, למשל.

וכפי שניסינו כבר להסביר, לא היה יכול להיווצר מוסד מרכזי חדש לקהילות אירופה, במקום שלא היה קיים שום גורם של מסורת וקדושה מיוחדת. ר' גרשום מ"ה הוא היחידי שנחשב לפי המסורת המאוחרת כאיש שהיה מסוגל לתקן לתקן תקנות לדורות. אבל רוב התקנות שתלו באילן גדול זה, מסופק מאוד, אם מפיו יצאו9, מלבד החרם שלא לקחת אשה שניה ומלבד דברים אחרים שהם שייכים בעיקר לתחום של צואה מוסרית ולא לתחומם של דין ומשפט והנהגת הקהילה. וכל המסורת הזאת בענין תקנות רגמ"ה מתחילה מתאשרת רק מאמצע המאה הי"ב ואילך. מקודם לזה נזכר רק חרם אחד של רגמ"ה, והוא החרם הנדון בתשובה יקרה של רש"י10, שלא להזכיר לאנוסים בעלי תשובה את עוונם. אפילו חרם זה לא היה ידוע אז בכל הקהילות של צרפת הצפונית, ונוסחו המדויק לא נמסר בכתב ולא בעל-פה, ורש"י במשא ומתן שלו הגיע למסקנה, שאין להניח, כי הרגמ"ה ניסח את נידויו בצורה שאין לה התרה עולמית: "וכבר הוחזקו דורות האחרונים, העושים סייג וגדר לדורות הבאים, שתולין התר הנדויין ורדוי (כצ"ל לפי אסף) העבריינים איש איש בשופטי דורו, וכן נוהגים בכל הקהילות". "ועל זאת סומכים הקהילות המתירים קשרי הקודמים להם". מתשובה זו של רש"י אפשר ללמוד, שהיה קיים בין הקהילות קשר חי של אחריות דתית הדדית ושל פיקוח הדדי, במקרה שאחת הקהילות נמצאה כושלת בענייני הדת, בדומה למה שהיה נהוג בקהילות הנוצריות הקדומות. וכן כתב כבר ר' יוסף ט"ע לבני טריויש11: "כללו של דבר, אין לאלו כח כפייה על אלו חוץ מרדוי עבירות שבאין מחמת טענה שנתפסים תחתיהן דכתיב וכשלו איש באחיו, איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, והיינו דתני ראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין וכו' וכה"ג אמר דהפקר ב"ד הפקר, אבל אפקיעי ממונא דאנשי בכדי לא". זהו, בדרך אגב, המקרה הראשון שמלמדים את הכלל של כל ישראל ערבים זה בזה הלכה למעשה בדיני הצבור. אבל פיקוח כזה של קהילה אחת על עניני חברתה היה דבר המסור למצפון ולא פורש בשום מסורת חוקית. כאן יש גם להזכיר, כי כבר בזמנו של רגמ"ה נמצא ש"הקהילות שהיו נקבצים שם", במקום הירידים, דנו דינים בעניני הכלל והפרט12. אבל המרכז הקונסטיטוציוני הוא הקהילה, ולא איזה מוסד דתי עליון, אשר מידו היא עשויה לקבל את סמכותה. לעומת הנוהג המקובל בתלמוד ובישיבות הגאונים קרה כאן אותו השינוי המהפכני, שאמרנו: הקהילה מקבלת זכויות של בית דין וסנהדרין. מובן שהדורות הללו לא באו לערער את יסודות התלמוד ולמרוד במרותם של חכמי התורה, אלא להיפך! ההנחה הטבעית, והמוצדקת בתנאי הזמן, היתה שרוב בני הקהילה הם לומדי תורה, ובמקום שאין המציאות מקיימת את האידיאלים האלה בשלמותם, הרי מובן "שהקטנים נשמעים לגדולים". הניגוד ההיסטורי הגדול בין החכמים ובין הקהילה הולך ומיטשטש לכל הפחות לדורות מעטים. אך מאין בא לה לקהילה כל הכבוד הזה, שחכמי התלמוד לא הכירו בו מקודם, אם לא בכוח זכותה הטבעית והעצמית והמקודשת מזמנים קדומים? הקהילה היהודית, המוסד הצנוע הזה, שהמשיך את קיומו בחיי סתר זה אלף וג' מאות שנה ויותר, וכל הזמן נדחה כמעט כחשוד בעיני החכמים, חזר ונכנס בתקופה הנדונה פה לתחום ההלכה הרשמית. "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".

אך שינוי כזה לא היה אפשרי בלעדי הכוחות האורגניזאטוריים הריאליים שנתחדשו אז בקהילות ישראל. מוטל עלינו עכשיו להביא מתוך שו"ת של חכמי ישראל דוגמאות אחדות לסדרי ארגון עירוניים טיפוסיים שהיו מקובלים אצלינו כבר בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה הי"א, דורות אחדים קודם שנתנסחו בכתב בתקנות הערים ובשטרי זכויותיהם.

- אחד התפקידים הראשונים של קהילה צעירה, המתארגנת על דעת עצמה, הוא לקיים משמעת ולעשות סייגים נגד המריבות והקטטות העלולות להתרחש בכל יום בין בני העדה, בהרים איש את ידו נגד רעהו. וכן מצינו באחת מתשובותיו של ר' משולם בן קולינימוס13: "ראובן שחבל בשמעון ותלש בזקנו תלישה משונה ומכוערת, ועל רוב קלקולו שראו גדולי הקהל הוסיפו על הקנס הקצוב ק' דינ(רין) ... וצועק ראובן עתה ואומר: שלא כדין עשו לי ראשי הקהל, לפי שקנס קצוב (אינו) אלא כ' דינרין" וכו'. ובתשובה אחרת של אותו חכם, שהשיב כנראה על שאלה שהובאה לפניו מקהילת היהודים שבארלדי (Arles, Arelate) נמצא: "ראובן שבא חבול בצוארו בחמש חבלות, והן בצד זו שחבלו שמעון, וחייבוהו בית דין קנס נ' דינר, י' דינר על כל חבלה וחבלה, לפי מה שכתוב בתקנות שלכם". (הרי כבר בזמן ההוא (סוף המאה העשירית או תחילת המאה הי"א) תיקנו הקהילות שבצרפת הדרומית תקנות כתובות וקבעו קנסות קצובים על כל מי שיחבול בחברו כבר דיברנו על החידוש שנתחדש כאן מבחינת ההלכה, וגם גילינו את מקורו של מנהג זה. תקנות כאלה בדיני חבלות אפשר למצוא בערי אירופה מן המאה הי"ב ואילך, וכן היו שכיחות להלן בקהילות ישראל, והן ההתחלות הראשונות להקמת משמעות צבורית פנימית בנוסח ימי הביניים.

התפקיד השני הוא בסידור היחסים שבין העדה לבין השלטונות ושרי הארץ, קביעת סדר בתשלומי כסף ושאר תביעות, שהמושל יכול לתבוע מנתיניו, וחלוקה צודקת של סכומים כאלה בין בני הקהילה. בענין זה יש ללמוד דברים מעניינים מתשובות של ר' יוסף ט"ע (אמצע המאה הי"א, מחוז Anjou בצרפת)14. אנשי קהילה אחת באו "להפיס את מנת המלך" (או "להכניס את מנת המלך"), ר"ל לחלק ביניהם את סכום המס המוטל עליהם מטעם המלך. כבר אז נהגה איפוא הקהילה לשלם לשלטונות את מסיה בסכום כולל, במקום התשלומים השרירותיים שגבו השרים מקודם מכל יחיד ויחיד. זהו צעד קדימה בהתפתחות הזכויות של האוטונומיה הציבורית, שרכשה הקהילה היהודית לעצמה במאבקה עם השלטונות. הקומונה הבורגנית הנוצרית הגיעה לאותה מידה של חירות פוליטית רק בדור מאוחר יותר. מאידך נשארה הקהילה היהודית תמיד תלויה בסיוע השלטון בכל עניני ההוצאה לפועל, מה שאין כן העיר הנוצרית בתקופת פריחתה. ביחוד נזדקקה הקהילה היהודית לעזרת "הזרוע החילונית" בזמנים הראשונים ההם, כשלכאורה לא הייתה עדיין סמכות הקהילה מחוזקת נגד כל טוען ומערער. שנים מבני הקהילה ברחו אז ופנו אל קהילה אחרת וביקשו ממנה להתיר להם את החרם שגזרו בני מקומם. והקהילה, שהמשתמטים האלה היו שייכים אליה, הוצרכה לפנות את השלטונות, "ואמרו להגיד למלך לצוות לשוטרים לקחת מנתן מן הממאמנים, הואיל וסדרי הקהל אינם מועילים". מדברי השואל והמשיב מורגשת כבר אותה חרדה של קדושה לקיום הציבור, המתלווה אצל היהודים בימי הביניים לכל ענייני הקהילה, לרבות תשלומי מסי הקהל בנאמנות. וכן נאמר בתקנתם: "ויהא לב הקהל כאחד להביא את המס בהזמנה (ר"ל מוכן ומזומן) מחרדת השם ופחד הגזרות" (כלומר הפורענות של רדיפות הממשמשות ובאות). על פרטי השיטה בחלוקת המס מחליטים כל בני הקהילה ביחד – מבלי שיהיה זכר לצורת ההצבעה ע"י רוב וכדומה. הם גוזרים "על פי הגזירה", ע"י חרם, "בהסכמה אחת". כבר קיים בענין זה מנהג מקובל העל הקהלות, "שעשו תקנתם כהוגן כשאר קהילות". שתי שיטות בחלוקת המס נזכרו בתשובות ריט"ע. בתשובתו האחת נאמר: "והיו מרננים איש בחברו, לומר הקלת בעצמך והכבדת עלי", וכדי לשים קץ למחלוקת, מוסרים את ההכרעה, כלומר הערכת הונו של כל אחד ואחד וקביעת סכום המס לכל יחיד – בידי "מעריכים נאמנים" (= fideles, הוא גם המונח הטיפוסי לפקידי הקומונה הנוצרית המתהווה), "נאמנים, טובי העיר וגדוליה, את הבקיאים בבני המדינה מן הקהל לקבל דבריהם, כי באמונה הם עושים". על פרטי מנויים לא שמענו15, ויש להניח שהיו נמנים על חכמי הקהילה והמיוחסים שבה. רק זה נאמר בתשובתו של ריט"ע: "שבררו להם הקהל נאמנים ועשו להם תקנה על פי בקיאים וגזרו גזירה בהסכמתם." בתשובה אחרת לריט"ע16 נמצאת השיטה האחרת לגביים המס: "בני העיר הבאים להכניס מנת המלך ומטילים על כל איש ואישה הגזירה (= החרם) לתת מכל ליטרא או שוויה בדבר העומד לסחורה, כמו שעיניהם רואות לפי צורך השעה", כלומר את שיעור האחוז שהחליטו עליו. כאן אין נאמני הקהילה פוסקים את סכום המס על כל יחיד ויחד, אלא היחידים מעריכים את עצמם, אחרי שהושבעו בכוח החרם להגיד את האמת, כבר במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה קיימת איפוא בקהילות היהודים אותה השיטה האלטרנטיבית של חלוקת המס (הכולל את כל הקהילה) על יחידיה: דרך "פסק" או דרך "הודאה" (הערכה עצמית), - שיטה שהיא נהוגה עוד במאה הי"ג בקהילות ישראל (באשכנז ובספרד) וגם בערי הנוצרים17. שני דרכים אלה היו נובעים כנראה בהכרח ומטבע הסדרים הציבוריים הפשוטים ההם. אבל הקהילה היהודית קדמה לקומונה הנוצרית שנים שלשה דורות ביצירת הצורות האדמיניסטרטיביות הנזכרות, וכן כשבא ריט"ע להזהיר ולהעמיד את הקהילה על הבדל המוסר הציבורי של יהודים וגויים, הוא מדבר על שיטת גביית המס, כפי שהמלכות נוהגת, וטבעי הדבר שאינו מזכיר את דרך הנהגת הקומונה הנוצרית, שלא הגיעה עדיין לידי מידה כזאת. דרך המלכות ידועה ליהודי מתלונות המדרש של הארנונה והגולגולת וכו' מזמן הקיסרות הרומית. "אבל דרך של ישראל אינו כן, אלא... יושבים ומתעדנים בכל מעשיהם ומסדרים ביניהם כדרך שמסדרים בערכין... כענין שנאמר ואהבת לרעך כמוך". "וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות נותנים עיניהן על הפיקחין... ויושבין ומדקדקין ומטילין על כל אחד ואחד בצדק, איש לפי עמלו ולפי טפולו, ודנין על אחיהם כאילו הם גופם". דיני גביית המס, כפי שהובאו בשו"ת ריט"ע, אינם היחידים והראשונים בזמנם. לפי תשובות ונוסחאות אחרות, השייכות אולי לקהילות צרפת הדרומית (כגון נרבונא) או קטלוניה, מטילים המס בשוה על הקרקע ועל ההון18, ואילו בתשובות ריט"ע נשמעה בפעם הראשונה הדעה שאין להטיל על כרמים ושאר קרקעות אותו שעור של מס כמו על דבר העומד לסחורה. לפי תקנה שנמסרה בשם רש"י הרי הכסף הנתון להלואה ברבית הוא כבר האוביקט העקרי הנתון למס בקהילות צרפת הצפונית19. ומן הסיפורים על גזרות תתנ"ו יש ללמוד, כי קהילות גליל הרינוס נטלו גם הן בידן את האדמיניסטרציה האוטונומית של המסים.

בכל אופן התחלת הסדרים האלה שייכת לכל המאוחר למחצית הראשונה של המאה הי"א. בתלמוד אין שורש למסורת כזאת, ואין פלא בדבר, כי במאות האחרונות של הקיסרות הרומית בכלל לא היתה ידועה עוד שיטת אדמיניסטראציה עצמית של מסים בדומה לסדרי ימי הבינים. ונראה שגם הממשלות המוסלמיות לא הניחו מקום למנהג כזה, רק על אדמת אירופה נולדו ונתחדשו שיטות דמוקראטיות בגביית המס, וקהילות היהודים הן אשר בקרבן התפתחו תחילה הסדרים המהפכניים האלה, והקומונות הנוצריות פיגרו אחריהן שנים שלשה דורות.

הבעיה ההיסטורית העומדת כאן לדיון משתנית במקצת בתחום החיים הכלכליים. כבר במאה התשיעית נהגה, כפי שראינו, קהילה יהודית מסוגה של קירואן לתקן תקנות להגנת האינטרסים המסחריים של יחידיה, אבל רק מסוף המאה העשירית או תחילת המאה הי"א, שוב בתשובה של ר' משולם בן קלונימוס, ומאותה קהילה שבארדלי בצרפת הדרומית, הגיע אלינו שריד של תקנה עברית, המתקנת, שלא יבוא יהודי בדרך לחטוף ולקנות סחורה מידי התגרים ההולכים להביא את סחורתם העירה. הרב המשיב פוסק שתקנת הקהילה חלה לא רק על בני עירם בלבד אלא גם על כל ההולכים לסחור שם20. זוהי תקנה עירונית מובהקת, כדרך שהיו נוהגים בערי אירופה להסדיר את דרכי המסחר לתועלתם. אבל מנהג זה הוא מאוחר, והשריד של התקנה הנ"ל הוא יחיד בדורו. שיטת הארגון היהודית קודמת שוב לצורות הארגון הדומות שהתפתחו להלן באירופה. וקשה לומר שהנוצרים יכלו ללמוד דבר כזה מהיהודים בלבד.

בשאר הסדרים הכלכליים, שנודעו לנו מקהילות ישראל בתקופה קדומה זו, נדבק כבר טעם גלותי ו"גטואי" מובהק, עד שאין לדמותם מיד לצורות הארגון, שבהן הניחו הסוחרים הנוצרים את היסודות לחירותה של העיר האירופית אבל סוף סוף נמצא גם בהם עדות למגמה קורפוראטיבית של הציבור היהודי. ושוב אנו חוזרים למקורות הקדומים ביותר, לשו"ת רגמ"ה21. בהן נדון בין השאר המושג של מערופיא", מונח שאין לפרשו על פי שורש לשוני אירופי, ועל כן ניתן לשער שהשם והענין הובא לאירופא הצפונית ע"י סוחרים יהודים מאחת הקהילות שבדרום, למשל מקירואן. המקורות העומדים לרשותנו קובעים את קיומו של מוסד זה תחילה במקומו ובתחום פעולתו של רגמ"ה, היינו בגליל הרינוס ובצפון צרפת, ומשם נמשכת רציפות קיומו בכל אשכנז ואח"כ בפולין עד קרוב לזמנים המודרניים, ואילו בספרד אין לו זכר ושארית. זוהי איפוא צורת ארגון כלכלית, שנותקה משרשיה הראשונים ובאה להכות שורש בסביבה זרה ולהאריך שם ימים. בזמנו של רגמ"ה היו מקומות שדנו בהם דין מערופיא, היינו שהקהל גזר (בחרם) שלא יכנס איש למערופיא של ישראל חברו, שנפל בידו מונופולין כזה בירושה או באופן אחר. יש ובעל מונופולין כזה הוא צורבא מרבנן ומלמד תורה לרבים בחנם, והקהל מרחיקים מתחומו בחרם ובגזירה כל מתחרה אחר. רגמ"ה בתשובתו מבקש לפתור את הבעיה על יסוד המשא ומתן הנמצא בתלמוד בבלי (ב"ב כ"א-כ"ב) בשאלה, אם בני המקום יכולים לעכב על סוחרים זרים לסחור במקומם, ולפי הנמצא שם, מעניקים לתלמיד חכם זכויות יתרות כנגד רצונם של בני המקום, כדאמר לו ריש גלותא לרבא: "אי צורבא מרבנן הוא, נקוט ליה שוקא". ומכן מסיק רגמ"ה למעשה "שצריכין הקהל לעשות תקנה לתלמיד חכם זה... ויגזרו על כל ישראל שיפרשו ממערופא שלו". רגמ"ה הולך ומשיב על עוד שאלה שהובאה לפניו בדין זה: "היכי דאתי לקמן האי דאחזיק במערופא ואמר פקידו שלא ליתיה איניש וללשרן (צ"ל וילשין) עלי למערופא [...] פלוני דאוזיפת ליה מן ממונאי כמה זמני בלא רביתא ודפלחין להון בלא עידן" וכו'. והתשובה היא: "על ממונו המסור ביד גוי ומבקש שיגזרו שלא ילשין עליו, דין הוא שיגזרו, ואם ילשין עליו בר ישראל ויגרום לו הזק, חייב לשלם". כבר מצינו כעין תקדים למנהגים כאלה בקהילת קירואן22. שאלה מרחיקה לכת יותר היא, אם קיימת רציפות היסטורית בין דיני קהילת סוחרים כזאת לבין הדברים שהובאו ע"י רגמ"ה (וע"י אחרים אחריו) מן התלמוד הבבלי. נראה כי אין להוכיח דבר כזה, ובכלל אין בבבל התארגנות מסחרית בדומה לנוסח המתפתח בימי הביניים באירופה. רק דרך הקהילה להגן על האינטרסים הכלכליים של הכלל והפרט ע"י הכרזת חרמות (בין השאר גם לשם מניעת מלשינות הגורמת נזק כלכלי) היא שיטה שהיתה ידועה כבר לפני זמנו של רגמ"ה, במאה התשיעית, בקהילת קירואן ואולי גם במקומות אחרים. וכן נמצא בשאלה שהובאה לפני רגמ"ה בענין קרוב לזה: "והקהילות שהיו נקבצים שם נתעצמו על אבידת אחיהם וגזרו גזירה באלה ובשבועה על מי שיגיע לידו מכל מה שנאבד באותה ספינה, ויחזיר לבעל אבידה, כמנהג הנוהג ברוב קהילות ישראל, שכל מי שיפסיד כלום או בגנבה או בשום ענין שעושים לו תקנה וגוזרים על מי שיבוא לידו אבידה פלונית שאבד פלוני שיחזיר לבעלים"23, וכדומה נמצא בתקנות של ערים נוצריות במאה הי"ב, שהעדה המאורגנת מתחייבת לעזור לכל יחיד בחיפוש של דבר שנאבד או נגנב ונגזל ממנו24. הרי זה נוהג טיפוסי לעדה מאורגנת, אשר חבריה עוסקים בעיקר במסחר. אבל אין ספק שהמנהג אצלנו הוא מזמנים קדומים וקשור בהשתלשלות פנימית של דינים בענייני הכרזת אבדה והטלת חרם סתם25. ואפשר להוסיף עוד דברים בתחום הארגון הכלכלי של קהילות אשכנז, אבל האריכות בזה עלולה להסיח את דעתנו מעיקר הבעיה.

ההיסטוריה של ארגון הקהילה היא פרשה ארוכה ועשירה, שהולכת ומתבהרת לפנינו בעיקר מן המאה הי"ב והי"ג ואילך. בספרד הגיעה הקהילה לידי התפתחותה החזקה והמגוונת ביותר, וכמעט בכל התחומים היא דומה שם לעיר הנוצרית, ואילו בצפון אירופה, על אף הידמותן של קהילות אחדות לעיר השכנה בכמה מסידוריהן, נשארת הקהילה היהודית עדה מקופחת בזכויותיה שיכולה לשאול מן הסביבה רק את המכשירים ההכרחיים לקיום ארגונה והמתארגנת לרוב בסדרים המיוחדים לצרכיה. ובכל זאת, מי שרוצה ללמוד פרק בהלכות הציבור של אותם הדורות, יזדקק בעיקר לשו"ת ולשאר ספרי דינים שנכתבו ע"י חכמי צרפת ואשכנז. הם וקהילותיהם הניחו כמעט לבדם את יסודות המשפט הציבורי החדש בישראל, וחכמי ספרד מסוגו של הרשב"א, שהיתה בידם מסורת אדמיניסטרטיבית מעשית עשירה הרבה יותר, וגם במשפטי רומא ובחוקי ארצם היו בקיאים, למדו בכל זאת את עיקר תורתם בתחום זה מבלי התוספות ומחכמי אשכנז. ויתכן שלא רק התהליך האימננטי של תולדות הספרות הרבנית גרם לכך, - סוף סוף נכתבו בדרום צרפת ספרים משעורו של ס' האשכול, והוא, למשל, ממעט לדבר בדיני הקהילה, וכן נהגו גם שאר חכמי חוגו – אבל אפשר לאמר, שחכמי ישראל בדרום אירופה המשיכו עדיין בנוסח התלמודי, שלא להכניס דברים זרים כאלה לתוך דיון ההלכה, ואילו בצרפת הצפונית ואשכנז טיפחו בחיבה יתרה כל מסורת הקשורה בקהילות הקדושות שלהם, ובשכר זה זכו להשאר כעדים ראשונים במעלה למגמה הפוליטית של ישראל בימי הבינים. ובדרך ישרה לא עזרה להם במלאכתם ההלכה, ז.א. אותה ההלכה, כפי שנתגבשה במסורת התלמודית המאוחרת. כי את המאמרים התלמודיים המעטים, שעליהם סמכו הפוסקים בדיוניהם על הלכות הציבור, הוצרכו לפרש שלא כמשמעותם ההיסטורית, כדי להוציא מהם מה שנחוץ לענין26. כל מה שחידשו בהלכות הציבור, עלה בידיהם בכוח גישתם הבריאה אל בעיות המציאות, בכוח האינסטינקט הציבורי הטוב שלהם, הודות לקרבתם לצרכי העם הפשוט. ובעצם העלו בזה רק לדרגת סמכות רשמית את הכוחות האורגניזאטוריים, שהיו חיים וקיימים בישראל במשך כל הדורות.

הדוקומנטים המופתיים לפעולתם הציבורית הם התקנות שתיקנו הקהילות בהנהגתו של רבנו תם ושל שאר חכמי צרפת ושל חכמי אשכנז בערי הרינוס מאמצע המאה הי"ב עד תחילת המאה הי"ג. עיקר מגמתם הוא לחזק את סמכויות הקהילה לגבי היחיד, את עדיפות צרכי הכלל לעומת האינטרסים האגואיסטיים של הפרט. לא באתי כאן לחדש בשלמותו את הדיון על התקנות האלה. אסתפק רק לחזור ולגולל סוגיא אחת, שהיא מן היסודות העיוניים והמעשיים של המשפט הציבורי.

בקובץ קטן ידוע של תקנות חשובות מסוף המאה הי"ב, שכנראה תוקנו בהנהגתו של ר' שמעון בן אברהם משנץ, נמצאים בין השאר שני סעיפים שקובעים את זכותו היסודית של הציבור לגבי היחיד. היחיד הבא לערער על סכום המס שהטילו עליו מטעם הקהל צריך קודם כל לשלם לשלוחי הקהל את הסכום המוטל עליו ורק אח"כ הוא יכול לתבוע את הקהל לדין, כי, - כמו שמסביר מהר"ם מרוטנבורג לשואליו, - "הקהל רוצים להיות מוחזקים ותפושים ונתבעים ולא תובעים"27. ועוד: "אם עושים בני העיר תקנת עניים או תקנות אחרות, והרוב מתרצים בדבר מן המהוגנים, אין האחרים רשאים לבטל התקנה ולומר נרד עמכם לבית דין, כי אין ב"ד לישב על זה"28. אין ספק, כי הסעיף הזה הוא סימן לתמורה בתורת ההכרעה על פי הרוב שמפלסת לה באותו הזמן את דרכה, בניגוד למשפט הקורפוראטיבי המקובל באירופה. ויש להשוות לזה פרק מענין בתולדות החוקים של הכנסיה הנוצרית הקאתולית. הקונסיליום הלאטראני השלישי, משנת 1179 החליט29: אם בבחירת האפיפיור לא יבואו הקרדינלים לידי הסכם שלם, אלא שני שלישים של הבוחרים מסכימים לדעה אחת והחלק השלישי יתנגד, אז ייחשב לאפיפיור חוקי האיש הנבחר ע"י שני שלישים מבין הקרדינלים. הקונסיליום הלאטראני הרביעי משנת 1215 הוסיף והרחיב את תקפו של הפרינציפ הזה על הבחירות של ההגמונים (האפיסקופים) המקומיים30. כהגמון ייבחר האיש אשר עליו מסכימים "החלק הגדול ביותר או הבריא ביותר" של הקפיטולום: ut is… eligatur, in quem omnes vel maior vel sanior pars capituli consentit. לא נפריז אם נאמר, כי הגדרת הרוב שהובאה בתקנה העברית בנוסח "הרוב... מן המהוגנים" קרובה היא להגדרה הלאטינית maior vel sanior pars. הגדרה כזאת, עד כמה שידוע לי, היא זרה למושגים של התקופה העתיקה, המזרחית והמערבית. היא מתפרשת יפה בדרך המחשבה של אנשי ימי הביניים. אמנם יש לציין, כי התקנה העברית קודמת בזמנה, לכל הפחות בשנים אחדות, לתקנה הנוצרית, והתקנה העברית אינה נוגעת בבחירות אלא בתחום אחר, או רחב יותר, של החלטות הציבור בכללן. הפרינציפ של החלטת הרוב בכל עניני הציבור, כפי משמעותה של התקנה העברית, נתקבל בערי אירופה רק במשך המאה הי"ג, תחילה באירופה הדרומית, שהיתה פתוחה להשפעת המשפט הרומי יותר מארצות הצפון, ואחר-כך באירופה הצפונית. כדרכנו נסיק מכאן, כי רבותינו בעלי התוספות וחכמי אשכנז בזכות לימודם התלמודי המסור בידיהם מדורות, קדמו לחכמי הנוצרים ופירשו לעצמם מושגים פוליטיים שהיו רווחים באויר, אלא ששכניהם הנוצרים לא הספיקו עדיין להגדיר אותם בכל הבהירות הדרושה. אך בעיקר הענין למדו כאן חכמי ישראל את תורתם מפי חבריהם היוריסטים והקאנוניסטים הנוצרים, ולא מן המסורת התלמודית. הכלל של "אחרי רבים להטות" לא נלמד בהלכה התלמודית על הקורפוראציות העירוניות והקהילתיות, - כי מוסדות אלה לא נכנסו בתחום התעניינותם של חכמי התלמוד, כפי שראינו, - ובתקופת הגאונים לא מצאנו, כי בעיה כזאת יכלה לעמוד לדיון להלכה ולמעשה31. אבל בחברה האירופית התחילו מסוף המאה הי"ב ואילך לדון בשאלות כאלה בכובד-ראש.

שתי השקפות נפגשו אז, - כידוע ללומדי המשפט הציבורי של ימי הביניים, - בפירושו של כוח הציבור להגיע לידי החלטה אחת ואחידה. לפי ההשקפה הגרמנית, שעדיין שלטה אז בעיקר באירופה, לא היה תוקף להחלטת הציבור, אלא אם כן הסכימו כולם לדעה אחת, ובשעה של מחלוקת בין הרוב והמיעוט דרשו, שהרוב ישיג את הסכמת המיעוט באחד האמצעים האפשריים, בכוח או ע"י משא ומתן. עד שבאה אסכולה חדשה שלמדה מן המשפט הרומי את משמעותו היוריסטית של הדין "אחרי רבים להטות", והוא כי בכוחה של פיקציה משפטית ייחשב רצון הרוב כרצון כל הגוף הציבורי כולו. אלא שהוסיפו ופירשו ש"הרוב" צריך להיות רוב לא רק בכמותו אלא גם באיכותו: maior vel sanior pars "הרוב מן המהוגנים"32.

למזלנו מפורשים חילוקי דעות אלה בדברי הפוסקים שלנו גם מבחינה תאורטית. רבנו תם הוא הראשון שפתח, כמו בכמה ענינים אחרים, גם את הויכוח הנדון כאן. במקום אחד הובא בשמו: "והא דאמרינן ורשאין בני העיר להסיע על קצתן הכי פירושו: ורשאין בני העיר להסיע ולהפסיד ממון את העובר על הקצבה שקצבו והתנו ביניהם לדעת כולם, שנתרצו בתחילת התקנה ועתה עובר עליה, והוא שעשאוה בחבר עיר..., אבל להפקיע ממון שלא מדעת בעלים אסור, אם לא ע"י הפקר צבור או בית דין"33. פירוש הדבר: הקהילה רשאית להעניש בעונשים ובקנסים את העובר על תקנותיה, היא רשאית לכפות בצורה זו את מרות הציבור על היחיד. (וכפי שמוסיף ר"ת, צריכה להתקבל התקנה על דעת "חבר עיר", ר"ל חכם העיר, לפי פירושו: אבל זה אינו מענינינו כאן)34. במה דברים אמורים? כשנתקבלה כבר תקנה על דעת כולם, והיחיד הנדון בכללם. אחרי שתקנה כזו נעשית כבר בהסכמתו, הוא צריך גם לסבול את תוצאותיה, היינו הקנסין והענשין, כשהוא עובר על התקנה הנ"ל. אבל התקנה עצמה צריכה להיעשות על דעת כולם. או כפי שמדגיש ר' מאיר מרוטנבורג35 בשיטת ר"ת: "אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי... אין שומעין להן". או כפי שאומר אפילו אחד מחכמי המשפט הרומי שהיה חי בסוף המאה הי"ב: "ואפילו אם יסכים הרוב אלף פעמים, זה אינו מחייב אותי במה שאני מחויב לעשות לאחרים: nam si millesies consentiat maior pars, - quo ego alicui tenear, non per hoc tenebor36 מלבד הדברים הנ"ל אין סמכות, לדעת ר"ת, לתקן תקנות שלא על דעת היחידים אלא ע"י ב"ד מסוגו של ר' אמי ור' אסי. אם נוציא מתחום דיונינו את הסייג האחרון, שאין לו מקום במציאות של ימי הביניים, נמצא שדברי ר' תם אין להם שורש בהלכות התלמוד אלא במושגים המקובלים בימי הביניים. ובעוד שר' תם נשאר עדיין בתחום ההשקפה הגרמנית, מתגלית המחלוקת בין השיטה הגרמנית המקובלת לבין השיטה הרומניסטית החדשה במעשה שנידון בתחילת המאה הי"ג בין גדולי ההוראה של קהילת אשכנז37. עצם המעשה שבא לעורר את הדיון הנ"ל חזר על השאלה של שיטת הערכת המס, או דרך הודאה עצמית ע"י חרם ושבועה, כפי שנהגו בקהילה הנדונה בשנה קודמת, או דרך הערכה ע"י "פוסקים" הממונים מטעם הקהילה. השאלה הובאה מצד חכמי וורמיישא, ובראשם ר' אלעזר בן יהודה הרוקח, לפני חכמי מגנצא, והיא בהלכה, אם הקהל יכולים לשנות את תקנתם שלא על-פי דעת כולם ובניגוד לרצונו של היחיד. תשובתם של חכמי מגנצא (ר' יהודה בר קלונימוס, ר' משה בר מרדכי ור' ברוך בר שמואל) היא שרשאים בני העיר להסיע על קצתן, "זהו... בדבר שהוא תקנת הצבור ויש בידם לקיים הדבר... והא דאמר אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן יכולים רוב הצבור לעמוד בה ומשמע הא אם יכולין רוב הציבור לעמוד בה גוזרין אפילו על המיעוט שאין יכולים לעמוד בה, יש לאמר דההיא לא מיירי להוציא ממון כי הכא לא!... ודאי אם ראובן גברא דאמיד הוא והקהל עשו תקנה שלא לקבל שבועות מפני תקנת הקהל, יכול לכוף את ראובן לתקנתם, אבל אי לא אמיד, למה ירדפוהו בחינם לקונסו". אם לא נתחשב בצד האישי שבנימוק זה, הרי בעיקר הדבר חכמי מגנצא הנ"ל נוקטים בשיטה הגרמנית, שהרוב אינו יכול להכריח את המיעוט להוציא ממון מידו, היינו להטיל עליו מס שלא לפי רצונו. לעומת זה פוסק ר' אלעזר בן יואל הלוי: "ונראה שאם אחד מן הקהל מוחה בדבר שהם רוצים ראשי הקהל לעשות או לגזור חרם, אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל, חלה החרם כאשר אברר... אבל אם הרוב הסכימו והמעוט מיחו, חלה עליהם הגזירה בעל כרחם". הוא מנמק את הכלל הזה: "דגרסינן בפ"ב דע"ז (דף ל"ו) אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, שנ' במארה את נארים וגו', אי איכא גוי כולו, אין, ואי לא לא, ובפ' קמא דהוריות מייתי לה ומסיק והא הכא דכתיב הגוי כולו, ורובו ככולו, ש"מ שחלה הגזירה בהסכמת הרוב, אף על פי שאינם יכולין לקבלה". ובסוף דבריו הוא מתפלמס נגד פירושו של ר"ת בענין רשאין בני העיר להסיע על קיצתן. כדרך כל חכמי ימי הביניים הוא הולך ומוציא מן התלמוד דינים חדשים במשפט הציבורי, שאינם מתישבים כשלעצמם עם פשטי התלמוד, ובכל זאת נתקבלו דברי הסברתו אפילו על הרשב"א, החכם הספרדי הגדול38. אבל עצם הרעיון הוא הכלל המקובל במשפט הרומי בענין הרוב, והניסוח של הראבי"ה הוא קרוב לנוסח התקנה (של ר' שמשון ב"א) שנדונה לעיל. ולא נראה לי מיותר להביא את כל הדברים האלה בפרוטרוט, כי יש בהם דוגמה מאלפת לכוח הקורפוראטיבי הקדום בישראל המתגשם באמצעים של דור מאוחר, הוא הדור של מתקני תקנות שו"ם הידועות.

ועל צדו של הראבי"ה נזכיר עוד אחד מחבריו שחתמו (ביחד עם ר' אלעזר הרוקח, תלמידו של ר' יהודה החסיד, ואחרים) על התקנות הנ"ל, והוא ר' שמחה ב"ר שמואל משפירא, שהשיב תשובה בענין שותפות הקהילה במסים ופסק39: "הדבר ידוע, כל מי שדר בעיר ונושא ונותן, כולם שותפין, על כולם מוטלת מנת המלך ומנת ההגמון... דכל זמן שהם בעיר, שותפות לעולם קיימת", ואין אחד יכול להוציא את עצמו מן הכלל. והוא מצא סמך לדבריו בברייתא: "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל, הציל לאמצע". ושמא רשאים אנו לאמר שערכה של הברייתא הנ"ל אינו בתכנה המשפטי בלבד, אלא במשל לקהילה היהודית המתגוננת מפניה אויביה? ר' שמחה הוא הראשון בשורה ארוכה מאוד של פוסקים, שהשתמשו באותה הלכה קדומה. בסוף הביא החכם האשכנזי הנ"ל את המעשה בדודו ר' קלונימוס, שהיה קרוב למלכות "מבני פלטין של המלך", "כשהיה המלך שואל מס מבני העיר, היה מסייעם בפשרה הגונה ואחר-כך היה מבקש מן המלך לנכות מן המס שליש או רביע מה שהיה מגיע לחלקו ליתן, כי היה אומר למלך: אני עובדך בהלוואות ובעניינים הרבה, אני רוצה שתתפשרני מן המס, ודיני ליתן עמהם. אף על פי שהמלך היה מתרצה לו לנכות מן המס כפי חלקו, היה חוזר ונותן עם הקהל". והוא מסיים במלים הראויות להימסר לדורות לזכרון: "סבור הייתי שמידת רחמנות ומידת חסידות היתה, ואני רואה שמידת הדין הוא, כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם ויזכו להשתתף עמהם בנחמתם ובגאולתם", יוצא, כי השיטה לדון את ענייני הציבור כדיני שותפים רק אסמכתא בעלמא היא. דיני הציבור נחתכים אצלנו באמת המידה של גוף חי, שנדון על מעשיו בעולם של מטה ושל מעלה. והיא התורה שהורה אז לפרטיה ר' יהודה החסיד לבני דורו ולכל הדורות. והוא אותו הרעיון הגדול, שנולד בנעורי המין האנושי, בישראל וביוון, בנוסח שונה, והתמיד אצלנו במשך היסטוריה ארוכה של סבלות וחורבנות, ויש בו כוח להעמיד את החברה על כנה ועל תיקונה.

לחלקים נוספים של המאמר:
היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הבינים: א
היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הבייים: ב
היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הבינים: ג (פריט זה) 

הערות שוליים:

  1. מן הספרים העקריים (והנוגעים לשאלתנו) של ההיסטוריון הבלגי המפורסם מונחים לפני כרגע: Les Anciennes Democraties des Pays-Bas, Paris 1922; Medieval Cities, Princeton 1946; Economic and Social History of Medieval Europe. London 1936; cf. Carl Stephenson, A Study of Urban Origins in England (The Medieval Academy of America, 1933), p. 6 sq.
  2. תשובות חכמי צרפת ולותר של יואל מילר סי' פ"ה וסי' י"ג (תשובות רש"י של אלפנביין סי' רמ"ב).
  3. הזכרונות הראשונים למנהג של "עכוב תפילה" על אדמת אירופה נמצאו בתשובות ר' יהודה הכהן, שו"ת מהר"ם פראג, סי' תה"פ. ועי': לעיל פרק ב' הערה 9.
  4. דברי רגמ"ה בתשוחצו"ל, סי' צ"ז, ר' משולם בן קלונימוס בתשובות גאונים קדמונים של קאסל, סי' קכ"ה. ר' יוסף טוב עלם בשו"ת מהר"ם, לבוב, סי' תכ"ג.
  5. לבירור הענין עי' מה שכתבו: L. Finkelstein, Jewish Selfgovernment in the Middle Ages 1924, p. 8-9: D. M. Shohet, The Jewish Court in the Middle Ahes, 1931, p. 18 sq.: Irving A. Agus. Rubbi Meir of Rothenburg, 1947, p. 60 sq., 84 אלא שדבריהם נראים לי לקויים בחוסר בהירות, ועי' מה שאביא להלן נגד שיטתו של אגוז, וכן לא אוכל להסכים לשיטתו של צייטלין 1940 J. Q. R. עמ' 25 ואילך בהסברת העניינים האלה.
  6. ריט"ע בשו"ת מהר"ם, לבוב, סי' תכ"ג. ועי' ס' חסידים, ויסטינצקי, סי' תתתפ"ו (בדפוסים ישנים, סי' ת"ה): "כתיב בסוף מלאכי (ג' כ"ד) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, למה בסוף הנביאים חרם, מפני כי גלוי לפניו כשיהיו ישראל בגוים, אין יכולים לקיים התורה והמצוות, מפני שאין יכולים הטובים לכוף את הרשעים... ואין שמעים לטובים... משה קיבל תורה מסיני ומסרה לישראל בברית ובאלה, וכן בימי עזרא, וכל שכן עתה שאין דין תורה אלא חרם עושים".
  7. תקנות שו"ם, פינקלשטיין, עמ' 228 סעיף 13, והערותיו של פינקלשטיין, בעמ' 242 הערה 4. ועי' דברי מהר"ם ב"ספר שאלות ותשובות מר' יצחק בן משה אור זרוע ומאיר בן ברוך" מאת יצחק זאב כהנא, ירושלים תש"ג, סי' שפ"ז.
  8. עי' להלן הערה 13.
  9. בענין זה אני מחזיק עוד היום בדעתי שהבעתי M. G. W. J. 1927, p. 392 sq., 1930, p. 31 sq. קובץ התקנות שפותח במילים "מקום שיש בו חרם בית דין" וכו' (פינקלשטיין עמ' 118 ואילך). נתחבר בחוגו ובזמנו של ר' שמשון בן אברהם משנש. ועי' להלן הערה 28 ואילך.
  10. תשובות רש"י, הוצאת אלפנביין, סי' עי'.
  11. שו"ת מהר"ם, פראג, תתק"מ.
  12. תשוחצו"ל, סי' צ"ז.
  13. תשובות גאונים קדמונים, קכ"ה (ועי' גם סי' קל"ה), וגנזי שכטר ספר ב' עמ' 271 סי' ד'. דינרין = solidi, בהתאם לטרמינולוגיה הרגילה בימי הבינים. יעקב מאן, J. Q. R. X, 358 משער שבקהלות אירופה דקדקו בדין "אין גובין קנסות בבל" והסיקו, כי בשאר ארצות דנין, כמו בארץ-ישראל. אבל זהו בניגוד מוחלט למה שהורו הגאונים בפירוש, שאין גובין קנסות בבבל וכל שכן בשאר הארצות. עי' כל החומר שנאסף באחרונה באוצר הגאונים, כרך י"ב, (בבא קמא), עמ' 56. למעשה נהגו כבר בימי הגאונים: מנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל בסכום ממון מתאים. (עי' גם בספרו של טיקוצ'ינסקי על תקנות הגאונים, עמ' 105-100.) וכאן אפשר למצוא את הבסיס לתקנות הקהילות באירופה. הר"י אלפאסי מיפה את כוחם של הדיין וזקי הקהילה לקבוע קנסות כפי ראות עיניהם למגדר מילתא (תשובות הגאונים של הרכבי, סי' קס"ה, לפי תרגומו של המו"ל). אבל אין אצלו זכר לתקנות הקהילה בדומה לשו"ת ר' משולם. מתקנות של ערים, שהנוסח שלהן מונח לפני, אוכל להזכיר את הפריבילגיות של Laon משנת 1128: Ordonnances des Rois de France XI, p. 315: אם אחד יכה או יחרף את חברו, צריך לפייסו בממון בהתאם למעמדו החוקי וכן צריך לתת למנהיגי העדה סיפוק בגלל חלול תשלום: et maiori et iuratis violate pacis satisfaccionem faciat: . קנסות מודרנים בדינים כאלה בחוקי העיר. Freiburg i/Br. (במאה הי"ב) Keutgen, Urkunden z. städt. Verfassungsgeschichte, p. 120 והשווה את הקנסות של קהילות צרפת במאה הי"ב והי"ג בענין הכאות, אצל פינקלשטיין, עמ' 194, והתקנות של קהילת טודילה בתעודות הספרדיות שהוצאתי כרך א' עמ' 952.
  14. שו"ת מהר"ם, לבוב, סי' תכ"ג, ועי' שו"ת מהר"ם, פראג, סעיף תתקמ"א, ריט"ע היה בדור שלפני רש"י, אפטוביצר, במבוא לראבי"ה, עמ' 352.
  15. שיטה מסודרת בבחירת מנהיגי הקהלות הונהגה רק במאה הי"ג בכל הגולה האירופית, בהשפעתם הגלויה של סדרי הערים. אינני רוצה להיכנס כאן לסוגיא זו, אלא כדי להשיב על שאלה, שהיה מעורר פעם פרופ' אלבוגן ז"ל בשיחה, עד כמה שאני זוכר. בעיר (Cyrenaica) Berenike נתקיימה כבר דורות אחדים לפני החורבן אסיפה חגיגית של כל בני הקהילה בחג הסוכות [הציטוט ביוונית הושמט בתדפיס זה] (עי' הכתובת שנדפסה בכ"מ, למשל Schürer III, 80 ועכשיו עם חומר חדש ע"י (J. et G. Roux. Revue bes Etudes Grecques, 1949, 281 sq. . וכן נהגו היהודים עוד בזמן מאוחר לבחור את מנהיגיהם (archontes) בחג הסוכות in illa solemnitate scenopegias; כך נאמר באחד הנאומים המיוחס לנזיר Johannes Chrysostomus; עי' מש"כ באחרונה מ. שובה תרביץ א', ספר ג' עמ' 116; Frey, Corpus, p. LXXXVII. דבר דומה מצאתי רק בקהילת Arles עפ"י תעודה משנת 1215 (MGWJ 1878, p. 191). בספרד נתקיימו הבחירות בזמנים אחרים, בפולין סחוה"מ של פסח. קביעת הבחירות בחוה"מ הוא דבר טבעי, וביחוד חוה"מ של סכות, אחר גמר הבציר, הוא מועד שטבען של ארצות הדרום מחייב, ואין לחפש בזה סימן של רציפות המנהגים, נוכח החורבן הגדול שעבר בינתיים על העולם כולו.
  16. שו"ת מהר"פ, פראג, סי' תתקמ"א.
  17. עי' מה שהבאתי כבר בדיסרטאציה שלי Studien z. Gesch. D. Juden in Aragonien, 95 sq. ושם הבאתי דבר דומה מערי גרמניה ע"פ ספרו של Zeumer, Die deutschen Städtesteuern. שאינו כיום בידי. וראה להלן דוגמה מקהילות היהודים באשכנז.
  18. בשו"ת גמו"מ של יואל מילר סי' ר"ה נמצא המנהג המקובל, שהקהל ממנין מטילי מס או מעריכין, שיטילו על כל אחד ואחד את סכום המס שעליו לשלם, לפי ממון שיש לו. מעריכים כרמים וקרקעות בשוה עם ההון המסחרי. שיטת ההערכה העצמית ע"י הודאה מופיעה כאמצעי משלים להערכה ע"י מעריכים. הרב המשיב הוא רב נתן, אך אין לקבוע מי הוא. עי' דברי יואל מילר שם. לפי מילר הכינוי "מעזלין" שנותנים למחלקי המס הוא ממקור צרפתי, אבל השערתו של מילר בענין זה אין לה שחר, וכנראה נפל כאן שיבוש במקום "מעריכין" או כדומה. (או שיש לקרוא "מעדלין", והיא מלה ערבית.) (וכן המלה מקצאו"ת רוטה היא משובשת, ובכל אופן אין פירושה Rouen, שהיא בלאטינית Rothomagus ולא Rota). אעפ"כ שווי הערך של הקרקעות והסחורות והכסף יש בזה סימן כי התשובה שייכת למאה הי"א ולצרפת הדרומית. ועי' גמו"מ קס"ה: "כיוון שקבלו עליהם בני הקהל כולה ונכללו בעלי הכפרים להכליל הפריעה שעל הכפרים כולם ולהטיל על כל כפר וכפר לפי מידת קרקעותיו וכן להשתוות בהשחדה שמשחידין לסלק האונס מעליהם וכתבו מקבלה זו כתב וחתמו בו, אין למקצתם רשות לבטל אותה קבלה; כל מה שמתנים בני המקום על עצמן מקובל עליהם, והרשות בידם להתנות בעסקים שלהם במה שמסכימים, שכך שנינו ורשאין בני העיר וכו' ואין רשות למקצתן לבטל אותה תקנה. עד שיסכימו כולן על בטולן, דקיי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו". מילר משער, כי התשובה שייכת לר' משולם. ועי' שו"ת הגאונים, ליק, סי' רצ"ו: "נאמני הצבור שמשימים עליהם לגבות המס ולפקח על עסקיהם... הם כשומרי חנם ופטורים מגניבה ואבידה". גם תשובה זו צריך לייחס לאירופה. ועי' גם שטר פסקא ושטר ההשויה לר"י על ברגלוני בס' השטרות שלו, הוצאת הלברשט, עמ' 75 ועמ' 137.
  19. אלפנביין, סי' רמ"ח.
  20. הקטע נתפרסם ע"י ל. גינצברג, גנזי שכטר, ב', עמ' 276, ולהלן אנסה להשלים ליקויים אחדים: [...] שדירתו של שמעון בארלדי ה' ... [היה הולך ל ... וסוחר באותו] מקום ויושב שם וחוטף מיד החגרים מה שמכי [...] את צידו שקנוי לו ומביא הוא את [....] בארלדי [....] הוא את מזונו וגורע את חוקו ואין לך עוות [הדין גדול מזה] מידי ... [וראובן טוען: מחוץ לארלדי] אני דר ואין לי לחוש על הגזירה. אין ממ[ש בדבריו כי אחרי שהוא סוחר שם, דינו כאילו] היה דר, וכשם שחלה הגזירה על הקהל כך חלה על [הבאים לסחור שם] ... הסחור ארלדי הוא והוא מקדימו בדרך ומונעם ... הוא שאותן עיירות שם מבית ארלדי, ארלדי היא ... לפי שארלדי קהל גדול של ישראל, יוסיף עליה המקום אלף ... ובכל דבר. הלכך אין לו לעבור על גזיר[ת הקהילה].
  21. תשוחצו"ל, פ"ז, פ"ח. בענין האטימולוגיה של המונח "מערופיא" עי' מש"כ מאן J. Q. R. X. 339 n. 252, אינני יכול להכריע בעניינים כאלה. אבל הפירוש מלשון צרפת אצל מילר במבוא לתשוחצו"ל עמ' XXXVII אין לו ערך מדעי.
  22. לעיל פרק ב' עמ' 26-25.
  23. תשוחצו"ל, סי' צ"ז.
  24. עי' למשל התקנה של Aire-sur-la-Lys משנת 1188 אצל G. Espinas, Recueil de Documents rel. a l'histoire du droit municipal en France, 1934, p. 57-58 7: "Quod si aliquis de amicitia res suas perdiderit, vel per furtum vel per rapinam, et ipse certa vestigia de re perdita invenerit, ad amicitie prefectum querimoniam faciat. Qui, convocatis ville amicis, rem perditam investigabit, itinere unius diei in eundo et redeundo. Qui autem ire neglexerit, amicitie quinque s. infra ebdomadam dabit. עי' גם K. Hegel, Städte und Gilden II, 166.
  25. עי' Tykocinsky, Die Gaonäischen Verordnungen עמ' 145-131. בענין חרם סתם על הגורם לחברו נזק ע"י מלשינות עי' גם מילר, גאוני מזרח ומערב, סי' קפ"ט, קצ"ג.
    כאן צריך גם להעיר על הדינים של "חרם ישוב", שנמצא אמנם נוהג לפי עדות אותנטית רק מן המאה הי"ב ואילך, ובודאי שאין בו קשר של רציפות עם המאמר הנ"ל בבבא בתרא. כל החומר נערך יפה בספרו של L. Rabinowitz, The Herem Hayyishub, (1945). אבל לא אוכל להסכים להשוואתו את המוסד זה עם ה-Gilda mercatoria, שרכשה לעצמה במאה הי"ב כבר עמדה פוליטית כבירה. ואילו החרם היהודי הנ"ל תפקידו היה בעיקר, - בתנאים העגומים שהתהוו כבר במאה הי"ב במחוזות מסוימים של צרפת ואשכנז. – להגן על בני הישובים הקטנים (ברובם מלווים ברבית) נגד מתחרים בלתי רצויים. עי' גם מש"כ צייטלין: J. Q. R. 1947, עמ' 426 ואילך. לבסוף אני צריך להעיר שאינני רואה בסיס בריא במה שכתב Jacob J. Rabinowitz, Proc. Amer. Acad. F. Jewish Research XVI, p. 205 sq.
  26. עי' למשל, איך נדחקו בכמה מקומות לפרש לצרכיהם את ענינם של חבולי והאסטרטגים בתלמוד, שהובהר במאמרו המופתי של אלון, תרביץ, י"ד
  27. פינקלשטיין, עמ' 122, ועי' שו"ת מהר"ם, פראג, ק"ו, ומקבילים.
  28. פינקלשטיין, עמ' 121, להלן אשתדל להוכיח בפרוטרוט מה שהערתי בקצור ב-M.G.W.J. 1927 עמ' 395.
  29. C. Mirbt, Quellen zur Geschichte des .Papsttums, 1911, p. 135 No. 265 § 1
  30. במקום הנ"ל עמ' 145.
  31. עי' לעיל פרק א' הערה 18. המקום היחיד הקודם לתקופה הנידונה פה הוא, עד כמה שאני רואה, בשו"ת הרי"ף סי' י"ג (הובא גם ע"י דינבורג, ישראל בגולה, כ"א, עמ' 152): "עיקר המנהג שעושין על פיו והוא שרוב הקהל יתייעצו עם זקני הקהל ויתקנו תקנה כמה שיתקנו ויקיימו אותה". (העניין הוא בנוגע לגביית מתנה לחוד). אינני יודע, מה היה הלשון המקורי של התשובה. בזמן האחרון בא Irving A. Agus בספרו (העשיר מכמה בחינות) על ר' מאיר מרוטנבורג עמ' 76 ואילך, ללמוד פרק גדול בסוגיא זו מתוך תשובה שהובאה נס' כל בו סי' קמ"ב, בכותרת: "שאלה זו שאלו רבני טרוייש לרבי יהודה כהן ב"ר מאיר ולרבי אליעזר ב"ר יהודה ז"ל", ואגוז רואה בהם את מוריו של אותו רגמ"ח שבהתאם לתקנותיו המיוחסות לו (ושאינן שייכות לו) היתה כבר מצויה בידו מסורת בענין הכרעה עפ"י הרוב בעסקי הקהל. (וקדם לו בזיהוי השמות החכם גרוס, M. G. W. J. 1869, p. 537-538, אלא שנקט בלשון זהירה יותר). ויהיה זה חידוש מענין למצוא בס' כל בו תשובה גדולה של ר' ליאון – רק ככה נקרא שמו, עד מה שידוע לי, בדברי תלמידו המפורסם עצמו! אלא שהתשובה הנ"ל נמצאה בס' כל בו בתוך "דינין מה"ר פרץ", תלמידו של ר' יחיאל בר יוסף מפריש, וכל עוד שאין ראיה ממשית נגדית צריך להניח, כי התשובה שייכת לסוף המאה הי"ג. וכן מוכיחה האריכות של דברי המשיב בענין זכות הציבור, המרובין, לגבי היחיד, ואין דרכו של רגמ"ה בתשובותיו האמיתיות להאריך בצורה כזאת. וגם המעשה הנשאל עליו יוכיח, בגויה שעומדת לחרף ולגדף את היהודים, "זה אומר אותי הכה במקל וזה אומר אשתי קראה זונה וזה אומר אותי קראה קרנן". "קרנן" הוא כנראה לשון גנאי. ולא כדאי להרבות בדברים כדי להוכיח, כי התשובה הנ"ל היא מאוחרת.
  32. עי' O. Gierke, Das deutsche Genossenschaftsrecht II, 51 sq., III, 218 sq., 319 sq.
  33. מרדכי ב"ק ריווא סי' רמ"ז (בדפוסי הרי"ף סי' קע"ט), וכדומה שם ב"ב סי' תר"א (רי"ף ת"פ).
  34. זהו אחד המקומות הקלאסיים והאמיתיים, שבהם ביקשו בעלי ההלכה של ימי הביניים לחזק בהנהגת הקהילה את השפעת הכוח "הדתי" לעומת הכוח "החילוני".
  35. מרדכי ב"ב שם.
  36. דברי Johannes Bassianus אצל Gierke III, 222 n. 108
  37. מרדכי ב"ב ריווא סי' תר"ו-תר"ז, שו"ת ר' חיים או"ז סי' רכ"ב.
  38. עי' למשל שו"ת הרשב"א ב' רע"ט.

ביבליוגרפיה:
כותר: היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הבינים: ג
מחבר: בער, יצחק
תאריך: תש"י , גליון ט"ו
שם כתב עת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
הוצאה לאור : החברה ההיסטורית הישראלית
בעלי זכויות: החברה ההיסטורית הישראלית
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית